פסק-דין בתיק עת"מ 37851-09-12

עתירה כנגד המשיבים להעניק לעותר מעמד של פליט בישראל בהתאם לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן: "האמנה") ולפרוטוקול המשלים משנת 1967 (להלן: "הפרוטוקול"); להורות למשיבים לפעול על פי עקרון "אי ההחזרה"; להימנע מלפעול לפי החלטת משיב 2 מיום 4.09.12 במסגרתה נדחתה בקשתו להכיר בעותר כפליט (להלן: "ההחלטה"); ולהימנע מגירושו למולדתו בשל הסיכון המיידי לחייו שם. לחילופין נתבקש להעניק לעותר תקופה של "הגנה זמנית" של שהייה בישראל במהלכה הוא יוכל למצוא מדינה אחרת שתהיה מוכנה לקבלו לתחומה.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים

1.         העותר, אזרח ניגריה שהתגורר במדינת פלטו שבחלקה הצפון-מרכזי של המדינה, הגיע לישראל ביום 30.03.07 באשרת תייר. לדבריו, הוא ברח מניגריה בשל סיכון ממשי לחייו ובשל איומים מפורשים שקיבל מגורמים מוסלמיים במקום מגוריו. זאת על רקע פעילותו בניגריה במסגרת שני ארגונים נוצריים ועל רקע המהומות המתקיימות בניגריה בין המוסלמים לאוכלוסיה הנוצרית. באחד הארגונים הוא היה פעיל בתחום הביטחון והמודיעין, ואסף חומר מודיעיני לגבי בעלי תפקידים מרכזיים מבין המוסלמים. בארגון השני הוא היה אחד מבין המנהיגים והמדריכים של הצעירים הנוצריים בפלטו ומנהיג מרכזי מאז שנת 2006. בשנת 2005 הוא אף פרסם ספר בשם: "נוער, חברה ואיסלאם".

2.         העותר סיפר כי תחילתן של המהומות בפיצוץ שיזמו המוסלמים בעיר מגוריו ג'וס ביום 7.09.01 ושהחריב את כל המרכז המסחרי במקום, זאת כחלק ממטרתם להפוך את ניגריה ל"מדינת שריעה". באירוע זה הוא נפגע קשה בחלקים שונים מגופו. בהמשך, לאחר שהחל בפעילות האמורה, נשלח אליו בראשית שנת 2007 מכתב ממדינת באוצ'י החתום על ידי "החזית האסלאמית של ניגריה". במכתב הועבר לו מסר מאיים ובסופו נכתב כי הוא "ישלם את המחיר האחרון של מוות בידי חרב האיסלאם". זאת בנוסף לאווירה הכללית שנותרה ממלחמת המוסלמים כנגד הנוצרים בניגריה. בשלב זה, כשהוא חש שהחבל מתהדק סביב צווארו הוא נמלט מניגריה. ידוע לו גם, כי לאחר בריחתו, הגיעו אנשים לביתו לחפש אחריו. לאחר שהגיע לישראל פנה העותר לנציבות האו"ם לפליטים ביום 30.04.07 ולדבריו הונפקו לו אישורים מדי פעם ופעם. ביום 28.08.07 נערך לו ראיון בנציבות האו"ם לפליטים במסגרתו פרט את מצבו הקשה. ואולם, בחודש אוגוסט 2008 נדחתה בקשתו. ערעור שהגיש על החלטה זו נדחה אף הוא.

3.         לטענת העותר, במידה והוא ישוב לניגריה חייו יהיו בסכנה מיידית, שכן הוא מוכר שם כמי שפועל למנוע מהמוסלמים להשתלט על ניגריה. החלטת המשיבים כמוה גזירת דין מוות עליו והיא מנוגדת להוראות האמנה, האוסרת להחזיר אדם למדינה בה צפויה סכנה לחייו או לחירותו בשל רדיפתו על רקע דתי. הרעיון של החלפת מקום מגורים בתוך ניגריה שהועלה במסגרת החלטת המשיבים כמוה כ"לעג לרש" מפני שהוא דמות ידועה ומוכרת בניגריה ולא ניתן יהיה להעלימו במקום אחר בגבולות ניגריה. הוא ציין כי הוא מלומד, בעל תואר אקדמאי, בעל מעמד בכיר בארגונים הנוצריים בניגריה ומצבו החומרי בניגריה היה טוב בהרבה מאשר מצבו בישראל כיום. משכך לא נכון לראות בו כ"מהגר עבודה".   

4.         מנגד טענו המשיבים כי שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בכל הנוגע להענקת רישיונות ישיבה הינו רחב ולא בנקל בית המשפט יתערב בו. ככלל מדיניות שר הפנים היא כי לא יוענקו רישיונות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטאריים מיוחדים, ומדיניות זו אושרה בעבר על ידי בית המשפט. גם הנוהל שנקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002 להסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל ושתוקן בשנת 2005 באופן שהוסדר בו "הליך מקוצר" לטיפול בבקשות אשר לדעת נציבות האו"ם לפליטים אינן מגלות עילה למתן מעמד בישראל ולו לכאורה, אושר על ידי בית המשפט.  

5.         לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה, שכן העותר עזב את מולדתו בצורה מסודרת מבלי שטרח כלל לפנות לרשויותיה על מנת לקבל הגנה מרודפיו ומבלי שניסה למצות את האפשרות של מעבר למקום מגורים אחר בניגריה. גם לא קיימת כל אינדיקציה כי קיימת לעותר סכנה ממשית אם ישוב לארצו. ההחלטה בעניינו של המשיב ניתנה לאור המלצתה של נציבות האו"ם לפליטים בישראל לאחר ראיון עומק עמו, כי באפשרותו לשוב לניגריה מבלי שיסתכן ברדיפה. בראיון מסר העותר כי אשתו, ילדו וששת אחיו ואחיותיו מתגוררים בניגריה ללא בעיות. המשיבים הוסיפו כי בחוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים מיום 13.02.08 בה הומלץ לדחות את בקשת העותר צוין כי מלבד פגיעה בודדת בשנת 2001, העותר חי שנים רבות בארץ מוצאו מבלי שחווה פגיעה ממשית. גם לא עלה בידו לבסס את הטענות כי מקור האיומים כלפיו הם מוסלמים המתכוונים לפגוע בו על רקע פעילותו. מאוחר יותר לאחר העברת סמכויות הטיפול בבקשות מקלט מידי נציבות האו"ם לפליטים לידי ה-RSD (היחידה לטיפול במבקשי מקלט בישראל), נידון עניינו של העותר ב- RSD ובחוות הדעת שניתנה בעניינו ביום 14.07.10 נכתב כי הוא לא הציג כל מידע חדש מעבר למידע שהוצג על ידו בעבר. נטען גם, כי במסגרת הדיון בבקשתו לעיון מחדש בהחלטה בעניינו, מסר העותר פרטים עובדתיים אשר סתרו דברים שנאמרו על ידו קודם לכן, והטענה בדבר חיפוש שנעשה בדירתו על ידי המשטרה המקומית, היא גרסה כבושה שלא הועלתה על ידו בעבר. מה גם, שממועד עזיבת העותר את ארצו חלפו למעלה משש שנים וחצי ויש בחלוף זמן זה כדי לאיין את הסכנה לה הוא טוען, גם במידה והיא אכן הייתה קיימת. זאת ועוד, לפי מקורות מידע רבים, הרשויות בניגריה פועלות לדכא את מקרי האלימות הפורצים בין מוסלמים ונוצרים. בנסיבות אלו נטען, העותר לא הוכיח פחד מבוסס היטב מרדיפה, ובכך לא עמד בתנאי האמנה. מה גם, שטענת הפליטות לא הועלתה על ידי העותר עת עבר בקפריסין בדרכו לישראל, והיא אף לא נטענה מיד עם כניסתו הראשונה לישראל, אלא רק לאחר שהעותר נסע למצרים ושב ממנה הוא נזכר להגיש את בקשתו.  

דיון והכרעה

6.         לשר הפנים, ולפועלים מכוח סמכותו, הסמכות להורות על אי מתן מקלט לאדם בישראל ועל הרחקתו ממנה. שיקול הדעת שבידי שר הפנים בכל הקשור בכניסה לישראל והשהייה בה הוא שיקול דעת רחב (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424; בג"צ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, 28.06.11). עם זאת, ככל סמכות אחרת, גם סמכות זו צריכה להיות מופעלת במסגרת התכלית המונחת ביסודה. על כן בהפעלת הסמכות יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל מחד ואת חייו של הפרט וחירותו מאידך. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי  להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה - לא  בישראל  ולא בארץ היעד אליה יגורש (בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843). שיקול הדעת בעניין זה כפוף בין היתר לכללי המשפט הבינלאומי שמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להם. כך גם בנוגע לאמנה ולפרוטוקול המשלים לה. על פי האמור בסימן א' סעיף א(2) לאמנה, פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואינו יכול או רוצה להיזקק להגנתה של אותה ארץ בגלל הפחד האמור". אדם כזה, נקבע בסימן ל"ג לאמנה, לא יוחזר על ידי מדינה מבעלות האמנה באיזו צורה שהיא "אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת".

7.         במקרה זה, בקשת העותר מבוססת על סכנה הנשקפת לו לטענתו בשל נתוניו האישיים וסיפור חייו, להבדיל מבקשת מקלט בשל סכנת חיים הנשקפת לקבוצת נתינים שכמותו, ובנסיבות אלו עליו לשכנע כי הוא נמצא מחוץ לארצו ואינו חוזר אליה מחמת חשש מבוסס היטב שיירדף בה מסיבות של גזע, דת, לאום, או חברות בקבוצה בעלת השקפות פוליטיות (עת"מ (י-ם) 53025-07-11‏‏ ‏ Fantaye Meraga Tebeke‏ נ' משרד הפנים, 7.03.12; עת"מ (י-ם) 729-09-11‏ סלומון נ' שר הפנים, 26.12.11). לעניין זה, אין די בתחושת רדיפה סובייקטיבית ויש להוכיח אותה על בסיס נתונים אובייקטיביים המבוססים היטב (עת"מ (י-ם) 45016-01-12 Peter Ewah נ' מר אמנון בן עמי - ראש רשות האוכלוסין, ההגירה מעברי הגבול, 25.04.12; עת"מ 1779/05 מוטגומרי רצ'ארד נ' משרד הפנים, 24.08.06). אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה (ראו עת"מ 2028/05 זנבק ווליוהאנס באלכה נ' משרד הפנים, 8.02.06).

8.         במקרה זה, בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו ולשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו. למעשה, טענותיו לגבי סכנת חיים הנשקפת לו אם ישוב לניגריה הינן כלליות וסתמיות ואינן נתמכות בראיות כלשהן, ובכך אין די. הבסיס לטענותיו בדבר היותו נרדף בארצו רופף למדי, שכן נכלל בו אירוע אלים אחד משנת 2001 שלא היה מכוון ישירות כנגד העותר ואף לא גרם לו להעתיק את מקום מגוריו, ואיום אחד על חייו שבעקבותיו העותר אף לא פנה לרשויות החוק בניגריה לקבל את הגנתן מפני החורשים רעתו. יתרה מזאת, גם אם אכן קיימת אלימות בין מוסלמים לנוצרים במקומות מסוימים בניגריה, לא עלה בידי העותר להוכיח כי מדובר בתופעה הקיימת בכלל האזורים בניגריה, ולא הוכחה טענתו כי אין במעבר למקום מגורים אחר כדי לפתור את מצוקתו (השוו עת"מ (י-ם) 53765-03-12 ‏ א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל נ' שר הפנים, 7.06.12). גם לעניין זה אין די בהערכות עצמיות (עת"מ (י-ם) 31600-03-11 אוקפור נ' משרד הפנים, 19.09.11). מה גם, שבמקרה זה קיים מידע לפיו הרשויות בניגריה פועלות לדכא את מקרי האלימות הפורצים בין מוסלמים ונוצרים, והעותר לא הביא ולו ראשית ראייה לסתירת מידע זה. העובדה כי העותר טען כי איש מבני משפחתו שהמשיכו להתגורר בניגריה לא נפגע מחזקת אף היא מידע זה. בצדק גם נטען כי חלף זמן רב מהאירועים להם טוען העותר בגינם נמלט - לדבריו - מניגריה, כמו גם הסיבות בעטיין נרדף, ואין כל אינדיקציה כי חזרתו כיום למדינתו, וודאי לאזור אחר ממקום מגוריו בעבר, תעמיד את חייו בסכנה (השוו עת"מ (י-ם) 5445-08-12 ‏‏ פלוני נ' משרד הפנים - יחידת הטיפול במבקשיי מקלט, 17.10.12). גם העובדה שהעותר הגיע לישראל כתייר ולא כנרדף ואף עזב את ישראל לשם ביקור במצרים וחזר אליה מוכיחה "שלא כצעקתה". בנסיבות אלו החלטת המשיבים לדחות את בקשת העותר לקבלת מקלט היא סבירה ואין עילה להתערב בה.

5129371

54678313

נוכח כל האמור, דין העתירה להידחות. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ד שבט תשע"ג, 04 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: